גדלתי בבית בלי ממתקים, ותמיד היה לי שוקולד מוחרש בכיס או בתיק. ברגעים של בדידות הייתי חותכת לי בשקט קוביה, מוצצת ובולעת אותה בלי שאף אחד ידע. יום אחד חברה שישבה לידי בכיתה אמרה לי "יש לך ריח של שוקולד" ונאלצתי להודות ולחלוק איתה כמה קוביות. ברגע הזה הסוד הפך לסוד של שתינו, וזה הרבה יותר נחמד.
יש נשים שמסתירות בעדינות את הקניות שלהן. יש גברים שמעשנים רק כשהם עם חברים ושוטפים את הפה היטב לפני שחוזרים הביתה. יש כאלו שאומרים "אני יוצא עכשיו מהעבודה" ולא מספרים שהם עוצרים בדרך לקפה עם חברים. ויש הסתרות עדינות כאלו, שאפילו לא ברור מה הן מסתירות – כמו ללכת להורים כי זה ישמח אותם, ובעצם זאת הדרך לצאת קצת מהזוגיות או מהביקורת שיש בה. או כמו להגיד "אני אוהבת אותך" מפחד שהוא ירגיש שאני לא מרגישה כלום כבר חודשיים.
אני לא מדברת פה על סודות במובן הגדול של המילה, אלא על דברים כאלו שאנחנו מסתירים בקטנה ולפעמים אפילו אומרים לעצמנו, שזה בריא שלכל אחד יש איזה עולם משלו או כל מיני הצדקות אחרות. בדרך כלל זה מקום שאנחנו רוצים להסתיר אותו גם מעצמנו. להסתיר שקשה לי, שאני מרגישה בודדה בתוך הבית שלי, שאני מפצה על הכאב שלי בקניות או שוקולד או עישון.
וכל הסתרה כזו מרחיקה אותנו עוד מהקשר. הרי כשזללתי שוקולד בסתר ההורים שלי לא ידעו שקשה לי, כי עם השוקולד בלעתי גם את כל הקושי שלי פנימה. אם הייתי אוכלת את כמויות השוקולד האלו בסלון, כנראה שההורים שלי היו דואגים ומבררים מה קורה לי. אם אישה אומרת לבעלה "אני ממש רוצה לאהוב אותך ומשהו בפנים חסום לי ומפחיד אותי" הוא יכול להתקרב אליה, להבין אותה ואפילו לעזור לה להבין את עצמה. הוא לא יכול לעשות את זה כשהיא מפטמת את התודעה שלה ושלו ב"בטח שאני אוהבת אותו".
אם אני מרגישה צורך להסתיר משהו, אפילו רק לטשטש אותו קצת זה קודם כל סימן שהקשר לא מספיק בטוח עבורי, שיש חלקים בי שאין להם מקום בקשר, שהקושי שלי יכול לקבל פורקן רק בדמות אכילה, קניה, חומרים ממכרים. ולמרות שזה מסמן על חוסר ביטחון בקשר, ההסתרה גם מייצרת עוד יותר ריחוק וחוסר ביטחון באהבה הזאת.
להוציא את השוקולד מהתיק זה לא קל בכלל, אבל יש סיכוי שכבר הריחו שאני מחרישה משהו אז אולי יהיה כיף יותר לאכול את השוקולד עם מישהו שאוהב אותי.
