לאחרונה פונים אלי זוגות על סף פרידה, כי הם כבר לא מסוגלים להכיל את הפערים ביניהם. אני רוצה להגיד על זה משהו חשוב:פערים דתיים, פערים בחינוך הילדים, פערים בהתנהלות כלכלית – כל אלו הם אף פעם לא הנושא. כולנו מכירים זוגות שמנהלים זוגיות והורות מצוינת למרות שיש ביניהם פערים רציניים.
גדלתי בבית בלי ממתקים, ותמיד היה לי שוקולד מוחרש בכיס או בתיק. ברגעים של בדידות הייתי חותכת לי בשקט קוביה, מוצצת ובולעת אותה בלי שאף אחד ידע. יום אחד חברה שישבה לידי בכיתה אמרה לי "יש לך ריח של שוקולד" ונאלצתי להודות ולחלוק איתה כמה קוביות. ברגע הזה הסוד הפך
מייה שם המדהימה שחזרה מעזה אחרי 55 ימים בשבי. היא מספרת על הטיפול ביד הפצועה שלה, על הפחד להיאנס, על לוחמה פסיכולוגית, על אזרחים שותפים לפשע, על חוסר וודאות ועל חוסן נפשי ואמונה. אפשר ללמוד ממנה המון, ואני בעיקר ראיתי בחורה צעירה שקיבלה חינוך מצוין.
אחד הדברים המסוכנים ביותר למערכות יחסים – תאמינו או לא – הוא תקינות פוליטית. מה שנקרא p.c. אנחנו חיים בעידן בו הזהירות מדכאת את האותנטיות, הידיעה הפנימית מופקעת לטובת "מה שנכון" ואפילו האהבה צריכה לעמוד בסטנדרטים חיצוניים. רוצים דוגמה?משפיענית רשת פרסמה סטורי עם תמונה של אחד הבנים שלה וכתבה "אין,
"בואו ננמיך ציפיות" זה מסר מאד רווח היום. ננמיך ציפיות מבן הזוג, שלא לומר מזוגיות. ננמיך ציפיות מהילדים, מההורים שלנו, מעצמנו. מותר להיכשל, מותר לי לזייף, כולנו אנושיים ומרחב הטעות הוא אינסופי. זה כל כך חשוב וכל כך מרפא. רבים מאיתנו גדלו עם הידיעה שטעות שווה כישלון וכישלון הוא לא
"הוא לא חייב לי" זה הנרטיב הזוגי החדש. לא רק זוגי, גם ההורים לא חייבים לי כלום וגם החברה והשכן. אם עד עכשיו חשבתי שיש לי מחלוקת מקצועית עם הנרטיב הזה, היום אני מבינה שזה הרבה יותר מזה. אג'נדת "הוא לא חייב לי" היא חלק מתהליך ההתפרקות הלא בריא שהעולם
