נהיה טרנד כזה ברשתות של נשים שמנפנפות ב: "אני לא מבשלת ולא מנקה" (אני לפחות טורגטתי לכמה וכמה סרטונים כאלו בחודשים האחרונים).
תשאלו למה ותקבלו כמה תשובות כמו –
בזמן הזה אני יכולה לעשות יותר כסף
בזמן הזה אני יכולה לבלות עם הילדים
אני מעדיפה לשלם על זה כדי להיות פנויה ל…
ואפילו – זה מגדל ילדים עם הפרעות אכילה.
אני לא הולכת לכתוב כאן עכשיו שיר הלל לעבודות הבית. רוב בני האדם לא יכתבו ברשימת התחביבים שלהם לנקות ולבשל ארוחות צהריים לילדים. יש כאלו שניקיון עושה להם טוב ויש כאלו שאוהבים להכין אוכל, אבל את הפעולות הסיזיפיות של הבית כמעט אף אחד לא ישים בראש רשימת הדברים שהוא אוהב לעשות.
ועדיין עם כל חוסר החיבה לפעולות הבית, יש לנו מחויבות בסיסית לילדים שלנו. הבאנו ילדים כדי לדאוג קודם כל לרווחה הפיזית שלהם. ילד שאמא מקשיבה לו ומכילה והכל, אבל ברמה היומיומית אין אוכל בבית או שהוא צריך תמיד לחפש בגד נקי גדל עם פחות ביטחון. כן, אני מדברת על ביטחון רגשי. אנחנו בני אדם, נולדנו בגוף, גוף צריך אוכל. ילדים צריכים להרגיש שיש מבוגר אחראי בבית, והוא אחראי גם על הוויסות הרגשי והחום והגבולות וגם כמובן שהבית יתפקד ברמה הפיזית הפשוטה.
לא בא לך לבשל? סבבה. תלמדי את הילדים, תקני אוכל, מה שאת רוצה. אני הכי בעד מיקור חוץ למי שיכולה ומתאים לה. אני מגדלת את הילדים שלי לעשות הכל בבית וקונה כל מכשיר שיכול לעשות דברים במקומי.
אבל בואו לא נהפוך את זה לאידאולוגיה.
המציאות מאתגרת מאד בעידן שלנו, הורים עובדים המון שעות ומגדלים ילדים במחויבות גבוהה. ברור שקשה להחזיק גם את הצדדים הטכניים של החיים. ועדיין זאת חובתנו כהורים וזאת גם זכות בעיניי לדאוג לילדים ברמה הבסיסית.
חיבוק שמגיע עם מרק חם או עם ארון מסודר נותן יותר יציבות מאשר בלי אלו. וכמובן שהורים שלא יכולים לדאוג לעניינים הטכניים בגלל בעיות בריאות שונות, יכולים למצוא את הפתרונות שלהם כי הפתרונות הם לא העיקר. העיקר הוא ההבנה שטיפול חומרי ופיזי בילדים הוא חלק אינטגרלי מההורות, ולא איזה משהו מעצבן שצריך להיפטר ממנו.
